אחרי קרוב לחודשיים של חיפושים דחוסים ברחבי תל אביב ועשרות דירות מוזנחות יותר או מוזנחות פחות, סוף סוף מצאתי את הדירה שלי. האמת, אני לא בטוח שאפשר לקרא לה דירה, אולי חדרון, או בעצם ההגדרה הכי מתאימה היא- מקום שאפשר להניח בו את הראש בלי שיזרקו עליך קליפות של בוטנים. מה לא עברתי כדי להגיע לאותה חלקת אלוהים קטנה, הדירה הראשונה שבה נתקלתי הייתה ביהודה הלוי פינת החשמונאים. נתקלתי שם בבחורה שנמצאת בשנה השנייה ללימודי הפסיכולוגיה שלה. בשלב זה של לימודי הפסיכולוגיה (שנה שנייה להזכירכם) כל סטודנט חושב שהוא מקסימום זיגמונד פרויד קטן, יכולתי לראות את אישוניה מתרחבים לעברי בניסיון לתהות על קנקני, היא הביטה בי במבט כזה שרק סטודנטים שנה ב` בפסיכולוגיה יכולים להביט בך כאילו אומרת ספק לעצמה ספק לי "חכה חכה אני עוד אגלה לך מי אתה". לפתע,היא עזבה אותי, ניגשה למטבח והחלה לחתוך בצל (מה זה אומר עלי לעזאזל...) ואמרה לי, "תשמע, אתה נראה בחור טוב, אולי אפילו טוב מידיי, אתה יודע לבשל ואפילו אוהב לשטוף את הכלים אתה מוריד את הזבל ומשקה את העציצים, בתור פסיכולוגית שנה שנייה משהו כאן לא נראה לי כשורה. לך תמצא לך דירה אחרת - אני ממש אבל ממש מצטערת!" בדרכי למטה (היא הייתה קומה חמישית, כמובן שללא מעלית), חשבתי לעצמי שבטח הולך להיות מעניין לחפש דירה בתל אביב ואם זאת היא רק ההתחלה צריך להכריז כאן ועכשיו- מלחמה! הדירה השנייה הייתה באבן גבירול 65, גם היא הייתה קומה אחרונה ועל המודעה היה כתוב: שתי שותפות מחפשות שותף, במחיר מציאה! נכנסתי בלב פועם אל הדירה לחצתי על הפעמון ואפילו הוספתי דפיקה. נפתחה הדלת וישר נשאלה השאלה הראשונה- "מאיפה אתה?" היא שאלה, ולא חיכתה אפילו לא שנייה. "אני במקור מקיבוץ נירים, אי שם בדרום את בטח לא מכירה". היא הישירה לעברי מבט ואמרה לי- "אני דווקא כן מכירה, אני גרה במושב די קרוב בסביבה" או אז החלה לירות היא לעברי ללא הפסקה: "אתם הקיבוצניקים, מפונקים, מתנשאים, שחצנים, אוכלי חינם ושרצים והכי חשוב היא הוסיפה בזעם כבוש, לא רציתם ללמוד איתנו המושבניקים באותו בית הספר..." מול הטיעון הזה אפילו עורך דין ממולח היה נשאר עם הלשון בחוץ ואני, כולה, סטודנט פישר אמרתי לה: "טוב, תשמעי את מאוד נחמדה (ובינינו, גם קצת מלאה) אולם הדירה קצת קטנה, אז אני מודה לך מאוד ובהצלחה! ירדתי לאט, לאט במדרגות ובראשי כבר התערבלו להן המחשבות, יש לי עוד דירה אחת להספיק ברחוב המלך ג`ורג` הצדיק, השעה כבר הייתה מאוחרת אולם הייתי נחוש בדעתי- לשם, אני חייב ללכת! צלצלתי בפעמון ונפתחה הדלת, בפתח עמדו להן עלמה וגברת. "בוא תראה, זה החדר, הוא אמנם בלי מזגן ואפילו די קטן (350 דולר למעוניין), אבל אתה יודע זה החדר הכי קריר ובינינו, בסלון ממש לא חסר אוויר" והיא שאלה אם יש לי רהיטים ואמרה (ספק לעצמה) "תשמע זה רצוי, על הדירה לא חסרים קופצים!". והיא דיברה על קו דמיוני וקווים אדומים ושחס וחלילה לא יסתמו השירותים והיא המשיכה והוסיפה "אני רוצה שתדרג לי מאחד ועד עשר איך אתה מסדר את החדר". אבל החדר קטן, ממש פצפון בקושי נכנסים בו כיסא ושעון, הסתכלתי לעברה והיא החזירה לי מבט שיהיה בהצלחה זרקתי ויצאתי לאט. זהו תיאור של יום ממוצע שעובר על מי שהעז לחפש לו דירה, כך זה נמשך ונמשך קרוב לחודשיים כל יום זה היה מפתיע והזוי לפחות פי שתיים. והאמת? מה יש פה להתלונן, כל יום פגשתי אנשים אחרים,ראיתי מאות דירות, פה ושם יצאתי עם כמה בחורות ולבסוף אפילו נמצאה האבידה גם אני מצאתי דירה, אמנם דירה קטנה ואפילו קצת מוזנחת אבל בינינו, מה זה כבר לעומת התחלה של קרחת?