עברתי עם האופניים ליד חדר האוכל בקיבוץ, כאשר צעקה רמה עצרה אותי: "אמיתי, עצור רגע". זה היה עידו. "שמע, אם אתה רוצה, אנחנו נוסעים ביום שבת לבלומפילד למשחק פתיחת העונה נגד בית"ר". הייתי צריך לעכל את זה. השנה הייתה 1993 ,הייתי בכיתה ז' ונסיעה לבלומפילד, מגרשה של קבוצתי האהודה הפועל ת"א, הייתה חזקתם של מבוגרי הקיבוץ בלבד, או של הילדים שלהוריהם היו קשרים עם המבוגרים בלבד. אני לא הייתי מבוגר ולהוריי לא היו קשרים. את המשחקים של הפועל שמעתי בתכנית המיתולוגית "שירים ושערים", בטרנזיסטור הירוק שהיה בבית הילדים כל שבת. "יש לנו איתות מבלומפילד" היה מכריז דני דבורין ואני החזקתי אצבעות שהגול יהיה שלנו. פעמיים בשנה, כאשר הפועל הייתה מגיעה לשחק בב"ש נגד הפועל המקומית, הייתי מצליח להשתחל לשיירת הרכבים שהייתה יוצאת מהקיבוץ וגם זה היה כרוך לא פעם בדחייה: "אנחנו לא רוצים לקחת אחריות עליו" אמרו להוריי לא פעם, ואני, כל שרציתי, היה לראות את אליליי לובשי החולצות האדומות בפעולה. לכן, כאשר בא אלי עידו, באותו יום רביעי ואמר לי שההורים שלו מסיעים אותו למשחק פתיחת העונה בין הפועל ת"א ובית"ר ירושלים, לא ידעתי את עצמי מרוב התרגשות. "מי נוסע?" שאלתי אותו, "אני, רביב, צחי ודורון המחרבן" הוא השיב לי קצרה. "למה מחרבן אתם שואלים?" גם אני שאלתי את אותה שאלה, אז הסבירו לי שהוא פשוט היה מחרבן במכנסיים בלי לשים לב ומאז נדבק לו הכינוי הזה. וכך, ביום שבת, בשעה 13:00 מצאנו את עצמנו ברכב אחד : שני הוריו של עידו, דורון "המחרבן", רביב שהיה מבוגר ממני בארבע שנים והיה קבוע בשער 5 , עידו שהיה הילד הכי גדול בכל המועצה האזורית אשכול, צחי שבדיוק הגיע מארה"ב לחופשת מולדת ורצה לראות קצת פוטבול מהלבנט במקום סוקר ואני, שבפעם הראשונה בחיי עמדתי לנסוע להיכל הכדורגל היפואי הלא הוא - בלומפילד. "יש כאן סנדוויצ'ים עם פסטרמה ועם גבינה, ירקות ופירות" שמעתי את אמא של עידו אומרת לנו. היא לא הספיקה לסיים את המשפט, כאשר קלטתי בזווית העין את עידו משחיל שני סנדביצ'ים במכה אחת. הוא הוריד אותם בעזרת קלקר המים הקרים שהבאנו מבעוד מועד. דורון, מיותר לציין, לא העז לגעת בכלום. לא הצטערנו על כך. אחרי נסיעה של כשעה וחצי, הגענו סוף סוף למגרש. ההורים של עידו לקחו את הרכב ונסעו ואנחנו עשינו דרכינו אל עבר הקופות. עידו, למרות שבסך הכול היה בכיתה ט', תמיד היה זה שעומד בתור בשביל כולנו. היה חם מאוד. התור היה ארוך וכולם קיללו ודחפו. עידו השתחל לו פנימה, כאשר ביד אחת הוא החזיק בסנדביץ' גבינה שהספיק לקחת וביד השנייה, בצעיף האדום של הפועל ת"א. קניתי גם צעיף. זה היה הצעיף הראשון שלי והוא היה עשוי מניילון אדום זול. "יאללה בואו, יש כרטיסים" שמעתי אותו צועק לעברנו. קנינו כרטיסים לשער 5 של השרופים, ממש מאחורי השוער. המשחק של הפועל היה אמור להיות המשחק השני במסגרת ההצגה הכפולה באותו ערב. עידו ורביב הכירו את כל השירים בעל פה. קצת התבאסתי שאני לא מכיר את כל השירים, אז עשיתי עם השפתיים ומחאתי כפיים כשכולם מחאו. גם צחי מחא כפיים ורק דורון היה בשירותים . האיצטדיון החל מתמלא לו, צבוע חציו בצהוב שחור הבית"רי וחציו באדום לבן הפועלי. מהמשחק עצמו אני באמת לא זוכר יותר מידיי. כל שאני זוכר זה שבדקה ה- 86 אלי אוחנה הבקיע את שער הניצחון בנגיחה. השוער היה חסן בדג'ייב ואני ישבתי בדיוק מאחוריו. ביציאה מהאצטדיון, מאוכזבים, עשינו צעדינו לכיוון הרכב הגדול. "שמעתי ברדיו שהפסדתם", אמר לנו יוחנן, אביו של עידו. "כן, איזה גול דפוק, לא הגיע לנו" סינן עידו לעברו. יוחנן הציע שלפחות נתנחם בשיפודים, אז נסענו ל"עזרא ובניו", מסעדת הפיגולים הידועה שבאזוּר. בדרך עצרה לידנו מכונית כשצעיף צהוב שחור מתנוסס לעברנו בהתגרות. עידו פתח את החלון וצעק לעברו "יא בן זונה, לך תזדיין". נשמעה חריקת בלמים. יוחנן עצר את הרכב בפתאומיות "שלא תעז לדבר ככה", צעק על בנו שהיה עצבני, עצוב ורעב, לאו דווקא בסדר הזה. השיפודים והסלט אצל "עזרא" השאירו אצלי רושם עז של קלקול קיבה ולמרות זאת שמרתי להם אמונים גם בפעמים הבאות שהייתי בבלומפילד. דורון, לעומת זאת, כבר לא חזר לשם יותר...
את הדרך חזרה לקיבוץ עשיתי בשינה עמוקה ובחלומי משה סיני, עם הספרה 7 על גבו, מבקיע את שער הניצחון בדקה ה-86 בבלומפילד נגד בית"ר ירושלים במחזור פתיחת העונה.